כשהשופר שותק, השבת מדברת

ראש השנה הוא היום היחיד בלוח השנה שבו הכל הפוך ממה שהיינו מצפים.

זה יום דין, אבל אין בו וידוי.

זה ראש השנה, אבל כמעט אין בו מבט אחורה על השנה שעברה.

זה היום שבו נקבעים פרנסה, בריאות, זוגיות וחיים, אבל בתפילת היחיד אין בו אף בקשה פרטית. רק ארבע תוספות קטנות שהגאונים הכניסו: זכרנו, כתבנו, וכתוב, ובספר.

במקום בקשות אנחנו עוסקים במלכות. בזיכרון. בשופר. באדם הראשון. בשרה, ברחל ובחנה שנפקדו. בעקדה. בפנים. ובספר שבו משהו "נכתב".

זה בדיוק המקום שבו MindCOD נכנסת. השיטה שלנו שואלת תמיד את אותה שאלה: מהו הקוד שמריץ את הסיפור? מהי התנועה הרוחנית, המוחית והפסיכולוגית שמנהלת את המציאות מתחת לפני השטח? וכשמזהים את הקוד, איך משנים אותו?

הבלבול של ראש השנה הוא כפול.

הבלבול הראשון: אנחנו באים לבקש, והיום מסרב לתת לנו לבקש. הוא אומר: לפני שתבקשי מה יקרה לך, תבררי מי את ומי מנהל אותך.

הבלבול השני, המיוחד לשנה הזאת: היום הראשון חל בשבת. חז"ל אומרים במסכת ראש השנה טז ע"ב: "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה". והנה השנה לא תוקעים ביום הראשון. הגאון רבי משה שפירא זצ"ל ניסח את הקושי כך בשיעורו בערב ראש השנה תשס"ז: "לא רק את מצוות שופר לקחו מאיתנו, אלא השאירו אותנו בלי הדבר שיאפשר לנו לזכות בדין". ואז הוא מוסיף את המשפט שכל החוברת הזאת נשענת עליו: "הביאור הוא שהשבת עצמה יכולה לתת לנו את מה שנותן לנו השופר".

קוד המחקר של ראש השנה תשפ"ז:

המציאות של השנה אינה מתחילה באירועים. היא מתחילה בראש שמפרש אותם, בוחר בתוכם ופועל מתוכם. ובשנה שבה הקול החיצוני שותק, הראש נבחן לפי מה שהוא מסוגל לשמוע מבפנים.

משפט ליבה: מי שמנסה לשנות רק את האירועים מנהל את הפירות. מי שמשנה את הראש נוגע בשורש.

זיקוק: לשנות ראש, לא רק שנה.

הקדמה

בתפילת מוסף אנחנו אומרים "זה היום תחילת מעשיך". אז למה היום נקרא ראש השנה ולא תחילת השנה? השאלה הזאת, שמופיעה בחוברת "ברוך שאמר" בשם רבי חיים פרידלנדר, פותחת את כל הקוד.

השכבה היהודית

הרמח"ל מלמד שבכל ראש השנה העולם חוזר לנקודת ההתחלה שלו, לרגע בריאת האדם, ומשם מתחיל סיבוב חדש. "שנה" מלשון "שונֶה", חזרה. אבל התורה בחרה במילה "ראש", כי ראש הוא לא רק תחילת רצף. ראש הוא מרכז הנהגה.

רבי חיים פרידלנדר בספרו "שפתי חיים" מביא את הרמב"ן על "שאו את ראש בני ישראל": נשיאת ראש היא נתינת תפקיד. כל אדם עובר לפני משה ומקבל מידיו את תפקידו ואת הכלים למלא אותו. והוא מוכיח זאת מיוסף, שיצא מבית האסורים בראש השנה (ראש השנה י ע"ב). ביום הולדת פרעה, שהיה ראש השנה, "וישא את ראש שר המשקים ואת ראש שר האופים". אותה נשיאת ראש: לאחד חזרה לתפקיד, לשני תלייה. פרעה, בלי לדעת, המחיש לנו את דין ראש השנה: כל אדם נבחן לפי התפקיד שקיבל, ולפי זה נקבע אם יקבל אותו שוב, יקבל אחר, או יאבד אותו.

זהו "עוברין לפניו כבני מרון": לא ספירה. פגישה אישית עם השאלה "מה עשית עם התפקיד".

השכבה המדעית: המוח שחוזה

מדעי המוח העכשוויים מתארים את המוח לא כמכשיר קליטה אלא כמכונת ניבוי. הגישה שנקראת Predictive Processing, שפיתחו בין השאר קרל פריסטון ואנדי קלארק, טוענת שהמוח מייצר כל הזמן מודל של העולם ומשווה אותו לקלט מהחושים. מה שאנחנו "רואים" הוא במידה רבה מה שהמוח ניבא שנראה. הראש בא לפני האירוע.

זה אומר דבר עצום לראש השנה: אם המודל הפנימי שלי אומר "אנשים מסוכנים", אזהה יותר איומים. אם המודל אומר "אני תמיד נכשלת", כישלון אחד יקבל משקל ענק והצלחה תוסבר כמזל. העולם אמיתי, אבל הדרך שבה אנחנו פוגשים אותו עוברת דרך הראש. ראש השנה הוא היום שבו מעדכנים את המודל, לא רק את הנתונים.

השכבה הפסיכולוגית

דניאל כהנמן הבחין בין מערכת 1, המהירה והאוטומטית, למערכת 2, האיטית והמודעת. רוב השנה מנהלת אותנו מערכת 1. ראש השנה, עם המלכויות, הזיכרונות והשופרות, הוא הכרחה מובנית של מערכת 2: לעצור, לבחון, להחליט מי מקבל את ההחלטה הסופית.

פילוסופיה

אריסטו לימד שאדם הוא סכום ההרגלים שלו, ה"הקסיס". אבל הוא לימד גם שהרגל נבנה מבחירות חוזרות. הראש קובע את ההרגל, וההרגל בונה את האדם. ראש השנה הוא רגע נדיר שבו הבחירה קודמת להרגל.

כלי יישומי: מבחן הכס

כתבו תחום אחד שבו אתם מרגישים תקועים. שאלו שתי שאלות: מה אני אומרת שאני רוצה? ומה בפועל מנהל את הבחירות שלי? למשל: אני אומרת שאני רוצה הצלחה, אבל הפחד מביקורת יושב על הכס. אני אומר שאני רוצה זוגיות, אבל הפחד להיפגע הוא המלך. העבודה אינה להילחם בהתנהגות. העבודה היא להחליף מלך.

זיקוק: להחליף מלך, לא התנהגות.

הקדמה

ראש השנה קשור לבריאת האדם. ולכן השאלה של היום אינה רק "מה יקרה" אלא "מהו אדם, ולמה קיבל תודעה".

השכבה היהודית

פרקי דרבי אליעזר (פרק יא) מתאר: לאחר שנברא אדם, עמד על רגליו וקומתו מסוף העולם ועד סופו. הבריות ראו אותו וחשבו שהוא בוראן ובאו להשתחוות לו. ואדם אמר: "באתם להשתחוות לי? בואו אני ואתם נלך נלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו". והוא המליך ראשון, וכל הבריות אחריו: "ה' מלך גאות לבש".

זהו הקוד הראשון של המלכות: האדם הגדול ביותר בבריאה הוא זה שמסוגל להפנות את ההשתחוויה הלאה. לא מתוך קטנות. מתוך גדלות.

הגמרא בבבא בתרא נח ע"א מספרת על רבי בנאה שנכנס למערת המכפלה, וכשביקש להיכנס למערת אדם הראשון יצאה בת קול: "בדיוקני הסתכלת, בדמותי אל תסתכל". הדיוקן הוא הצורה החיצונית, מה שרואים. הדמות היא המהות, התדר הפנימי שמניע את הכל. רוב חיינו אנחנו מנהלים את הדיוקן: איך אני נראית, מה יגידו, מה הרזומה. ראש השנה שואל על הדמות.

השכבה הפילוסופית: המרכבה של אפלטון

אפלטון ב"פיידרוס" מתאר את הנפש כמרכבה: שני סוסים, אחד אציל ואחד פרוע, ורכב שמנסה להנהיג. הסוסים לא רעים. הם כוחות. השאלה היא רק מי מחזיק במושכות. זה בדיוק "מלוך על כל העולם כולו בכבודך": לא שהכוחות ייעלמו, אלא שיהיה מלך.

השכבה הפסיכולוגית: מועצת המלוכה הפנימית

גישת Internal Family Systems (IFS) של ריצ'רד שוורץ רואה בנפש אוסף "חלקים" שכל אחד מנסה להגן עלינו. יש חלק שרוצה להצליח וחלק שמפחד להיכשל, חלק שרוצה קרבה וחלק שמתרחק לפני שידחו אותו. הריפוי לפי IFS אינו להשמיד חלקים אלא להחזיר את ההנהגה ל"עצמי" (Self), המרכז השקט שממנו אפשר להקשיב לכולם ולהחליט. זהו קוד המלכות בשפה טיפולית: לא שכל קול ייעלם, אלא שיהיה מלך.

כלי יישומי: דמות מול דיוקן

כתבו שתי עמודות. בעמודה "דיוקן": איך אני מציגה את עצמי השנה, מה אני עסוקה בלהראות. בעמודה "דמות": מה באמת חשוב לי, מה הייתי רוצה שיישאר ממני. סמנו את הפער הגדול ביותר בין העמודות. שם נמצאת עבודת ראש השנה שלכם.

זיקוק: לנהל את הדמות, לא את הדיוקן.

הקדמה

הגמרא בראש השנה טז ע"א: "אמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה? בשופר".

השכבה הקבלית: זכירה וכתיבה

בדרושי האר"י כפי שנמסרו על ידי רבי חיים ויטאל בשער הכוונות, יש הבחנה דקה בין "זוכרנו" לבין "כתבנו". הזכירה שייכת לעולם הפנימי, לשורש הדבר לפני שיש לו צורה. הכתיבה היא הגבול, החקיקה, המעבר מפוטנציאל להתגלמות. ראש השנה הוא יום של דינים, אבל הדינים אינם עונש. הם כוח של גבול, שנותן למציאות צורה. בלי דין אין כתיבה, ובלי כתיבה אין מציאות.

בשפת MindCOD: הזיכרון הוא הקוד. הכתיבה היא הקוד כשהוא מקבל צורה.

השכבה המדעית: הזיכרון אינו מצלמה

המוח אינו מקליט. הוא משחזר. מחקרי ה Reconsolidation של קארים נאדר ואחרים הראו שבכל פעם שזיכרון נשלף, הוא נפתח מחדש לעריכה ונשמר מחדש בהתאם למצב הרגשי ולהקשר הנוכחי. כלומר: זיכרונות אינם ארכיון. הם חלק ממערכת ההפעלה של הזהות, והם ניתנים לעדכון. אדם שזוכר את עצמו שוב ושוב כמי שנכשל, נכנס להזדמנות חדשה עם מערכת ציפיות אחרת מאדם שזוכר שהתגבר.

זה לא אומר שאפשר למחוק את העבר. זה אומר שאפשר לשנות את היחסים איתו.

השכבה הפסיכולוגית: פרנקל

ויקטור פרנקל, שניצל ממחנות ההשמדה, ניסח את החופש האנושי לא כחופש לשלוט במה שקורה לנו אלא כחופש לבחור עמדה כלפיו. בין גירוי לתגובה יש מרווח, ובמרווח הזה נמצאת החירות. "זיכרונות" בראש השנה הם בדיוק זה: לא רק מה קרה, אלא איזה סיפור בניתי על עצמי בעקבות מה שקרה.

כלי יישומי: קוד הזיכרון

אל תשאלו רק "מה קרה לי השנה". שאלו: "איזה סיפור אני מספרת על עצמי בעקבות מה שקרה?" אירוע נגמר. הסיפור שממשיכים לספר עליו יכול לנהל אותנו עשרים שנה. בחרו אירוע אחד מתשפ"ו שהפכתם להוכחה שמשהו פגום בכם. כתבו את המשמעות החדשה שאתם בוחרים לתת לו. לא שקר חיובי. אפשרות אחרת שגם היא נכונה.

זיקוק: לערוך את הסיפור, לא את העבר.

הקדמה

"כתבנו בספר החיים". "וכתוב לחיים טובים". מה ההבדל בין רצון שנשאר משאלה לבין רצון שהופך למציאות? ההבדל הוא הכתיבה.

השכבה היהודית: סדר הבקשות

בחוברת "ברוך שאמר" מובא הטור (סימן תקפ"ב): המבקש צריך לבקש תחילה דבר מועט ואחר כך להוסיף, כמו דוד המלך שביקש קודם על השגיאות, אחר כך על הזדונות. ולכן סדר הבקשות בראש השנה עולה: "זכרנו לחיים" (רק חיים), "זוכר יצוריו ברחמים" (חיים ברחמים), "וכתוב לחיים טובים", ורק בסוף "ובספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה".

החתם סופר מוסיף פנינה: "חיים" בגימטריה 68, כמו "חס". אלו החיים הפשוטים, שהקב"ה חס על כל בריה, כמו על נינוה. אבל "חיים" עם ארבע האותיות שלו, כשכותבים אותו, עולה 72, כמו "חסד". אלו חיים של עבודת ה', חיים שיש להם שליחות. אנחנו מתפללים קודם על המועט ואחר כך על הטוב ממנו. מהזכירה אל הכתיבה.

השכבה המדעית: כוונות ביצוע

הפסיכולוג פיטר גולביצר חקר במשך שנים את מה שהוא קרא Implementation Intentions, כוונות ביצוע. הממצא חוזר במחקרים רבים: כוונה כללית ("אני רוצה להיות בריאה") מייצרת שיעור ביצוע נמוך. כוונה שנוסחה בצורת "כאשר X קורה, אני עושה Y", עם זמן, מקום ופעולה, מעלה את סיכויי הביצוע באופן משמעותי. המוח צריך גבול כדי לפעול. זו הכתיבה.

MindCOD: המחשבה והכתיבה

המחשבה פותחת אפשרות. הכתיבה מגדירה צורה. הפעולה מטמיעה אותה בעולם. אין צורך לטעון שמחשבה לבדה משנה את חוקי הפיזיקה. אבל מחשבה משנה קשב, ציפייה, החלטה, התנהגות, יחסים והרגלים, ודרכם משנה את מסלול החיים. זו יצירת מציאות במובן האחראי ביותר: להפסיק להיות רק תוצאה של מה שקורה ולהפוך לשותפים במה שקורה הלאה.

כלי יישומי: מכוונה לכתיבה

"אני רוצה להיות בריאה יותר" היא כוונה. "ביום ראשון, שלישי וחמישי בשעה שבע אני הולכת שלושים דקות" היא כתיבה. "אני רוצה זוגיות טובה" היא כוונה. "כשאני נפגעת אני לא עונה מיד, אני נותנת לעצמי עשר דקות ואז אומרת מה הרגשתי" היא כתיבה. כתבו שלושה דברים שאתם רוצים השנה, וליד כל אחד פעולה אחת שאפשר לראות ביומן.

זיקוק: כוונה מקבלת כוח כשהיא מקבלת צורה.

הקדמה

"אשרי העם יודעי תרועה". לא שומעי תרועה. יודעי. התרגום יונתן מוסיף על "באור פניך יהלכון": "ויזכון בדינא", יזכו בדין. הידיעה מזכה, לא רק השמיעה.

השכבה היהודית: לערבב את השטן

הגמרא בראש השנה טז ע"ב שואלת למה תוקעים פעמיים, מיושב ומעומד, ועונה: "כדי לערבב השטן". התוספות בשם הערוך מסבירים: כשהשטן שומע את השופר הראשון הוא נבהל קצת, וכשהוא שומע את השני הוא אומר "ודאי זהו השופר הגדול של לעתיד לבוא, והגיע זמני להיבלע", ואין לו פנאי לקטרג.

רבי משה שפירא זצ"ל הופך את זה לקוד פסיכולוגי מדויק: "השטן נבהל שמא הגיע סופו, אבל זה קורה רק אם קול השופר פועל על השומעים כך שמציאותו של השטן נראית בעיניהם כספק. כאשר שומעים תקיעת שופר כראוי ונחרדים, תקיעת השופר פועלת בנו שכל מה שחשבנו עד עכשיו כמציאות אמת, הופכת למציאות מפוקפקת". ואז הוא מוסיף: "רע, מספיקא לא עקר נפשיה. הרע הוא עצלן גדול והוא הולך רק על בטוח".

זו אחת התובנות החזקות בכל החוברת. הדפוסים שמנהלים אותנו לא מנצחים כי הם חזקים. הם מנצחים כי הם נראים לנו ודאיים. "אני תמיד כזאת". "אף פעם לא אצליח". "כבר מאוחר מדי". השופר לא מוחק אותם. הוא מכניס ספק. וספק אחד קטן במציאות הישנה הוא תחילת החירות.

הטור (סימן תקפ"ה) מביא רמז: שופר, ראשי תיבות "שטן, ואין פגע רע". וכותב הפרישה: כשתוקעים בשופר השטן מתערבב והולך לו, וממילא אין פגע רע. החתם סופר מוסיף: שופר חסר וא"ו הוא "שפר", ומ"אש" ו"אפר" של העקדה, כשמצרפים את שתי האלפין, את אחדות ה' ואחדות ישראל, נוצר "אין שטן אין פגע רע".

"שומע קול שופר, ומאזין תרועה"

בחוברת "ברוך שאמר" יש חידוש יפה על סיום ברכת השופרות: "כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה, ואין דומה לך". למה על השופר נאמר שמיעה ועל התרועה האזנה? המשל: מלך ביום ההמלכה שלו יושב על במה מול המטס והמצעד, ואזרח פשוט ניגש ומתחיל לייבב על הבת שלא מוצאת שידוך ועל המשכנתא. מלך בשר ודם היה מגרש אותו. "ואין דומה לך": הקב"ה, דווקא ביום ההמלכה, מאזין ליללה. את השבח הוא שומע מרחוק. לתרועה השבורה הוא מאזין מקרוב.

מפת הקולות

תקיעה: שלמות. שברים: משהו נסדק. תרועה: פירוק, רעד, אי ודאות. תקיעה: חזרה לצורה. לא חזרה לאדם שהיה לפני השבר. בנייה מחודשת אחריו. ריפוי אינו תמיד לחזור למצב שהיה. לפעמים הריפוי הוא לבנות צורה חדשה שיודעת להכיל את מה שעברנו.

השכבה המדעית: קול, נשימה ומערכת העצבים

מדוע דווקא קול בלי מילים? מילים שייכות לקליפת המוח הגבוהה, לעולם הפרשנות. קול ראשוני, כמו בכי של תינוק או צעקה, מעובד בעיקר במערכות עמוקות יותר, באמיגדלה ובגזע המוח, לפני שהשכל בונה משפט. השופר עוקף לרגע את מערכת ההסברים.

ומעניין שהתקיעה עצמה, מבחינת התוקע, היא נשיפה ארוכה ומבוקרת. מחקרים על נשימה איטית עם נשיפה מוארכת מראים ירידה בקצב הלב ועלייה בשונות קצב הלב (HRV), סימן לפעילות פארא סימפתטית, המצב שבו הגוף עובר מהישרדות לוויסות. הקול שמעורר את הקהל נולד מהנשימה שמרגיעה את התוקע. יש בזה קוד: מה שמעיר אחרים נולד ממה שמיישב אותי.

NLP: השופר כעוגן

ב NLP "עוגן" (Anchor) הוא גירוי חושי שמקושר למצב תודעה. השופר הוא העוגן העתיק ביותר של עם ישראל: אותו צליל, פעם בשנה, מקושר לעקדה, למתן תורה ולגאולה. כשאתם שומעים אותו, אל תשמעו רק צליל. שמעו את כל מה שהוא מעוגן אליו. והשנה, כשהעוגן החיצוני שותק ביום הראשון, תעגנו את המצב הזה בקידוש של ליל שבת.

כלי יישומי: Reframing של ראש השנה

בחרו אמונה אחת שנשמעת לכם כמו עובדה. כתבו: "הסיפור הישן אומר..." ואחריו: "אבל אילו הוא היה רק אפשרות אחת ולא האמת היחידה, מה עוד יכול להיות נכון?" הפכו משפט זהות למשפט מצב: במקום "אני חלשה", "יש מצבים שבהם אני מתקשה להציב גבול". על "אני כישלון" אין תוכנית פעולה. על "חסר לי כלי" יש.

זיקוק: לערער את הוודאות של הדפוס.

הקדמה

זהו לב שיעורו של רבי משה שפירא לערב ראש השנה, והוא הקוד המרכזי של השנה הזאת.

השכבה היהודית: הפנים כנקודת חיבור

הרמח"ל בדעת תבונות שואל: היכן מתגלה החיבור בין הנשמה לגוף? והתשובה: בזיו הפנים. אין שני בני אדם עם אותן פנים. הפנים הן הדבר היחיד בבריאה שבו ניכר היחיד, "אין צייר כאלוקינו". רבי משה שפירא מסביר שלכן הכבוד נאמר על הפנים, "והדרת פני זקן", והביזיון נאמר על הפנים, "המלבין פני חברו", ורבנו יונה מונה אותו כענף של רציחה, כי הוא שופך את "דם הכבוד". הפנים הן כבודו של האדם, כי הן היחידות שלו.

והוא מביא את הגמרא בסנהדרין צא ע"א: משל החיגר והסומא. הגוף אומר "הנשמה חטאה" והנשמה אומרת "הגוף חטא", והקב"ה מרכיב אותם ודן אותם כאחד. מה נידון? לא הגוף, שמוטל בקבר, ולא הנשמה, שפורחת כציפור. נקודת החיבור. הפנים. ולכן על הרשעים נאמר "פניהם שחורות כשולי קדרה" ועל הצדיקים "פניהם מאירות". "בושה לעולם ועד" חלה על הפנים, וכבוד חל על הפנים.

"חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א). כל מציאות אמיתית מתגלה בחכמה. מי שיש לו שייכות למציאות האמיתית, הדבר מאיר מפניו.

הפנים כשער בין פנים לחוץ

המילה "פנים" עצמה מהדהדת "פנימיות". הפנים הן המקום שבו הפנימי נעשה גלוי. "פנים בפנים דבר ה' עמכם". ברגלים אנחנו מצווים על "ראיית פנים". וכשכתוב "אשרי העם יודעי תרועה, ה' באור פניך יהלכון", הכוונה היא שהשופר ליודעי תרועה מגלה משהו מ"שופר גדול" של לעתיד לבוא, ומתוך הגילוי הזה מאיר עלינו אור פנים שאינו מכאן. וזה מה שמזכה בדין.

השכבה המדעית: המוח קורא פנים

למוח האנושי יש אזור ייעודי לזיהוי פנים, ה Fusiform Face Area, ותינוקות בני שעות ספורות כבר מעדיפים להביט בתבנית של פנים על פני כל תבנית אחרת. הניסוי המפורסם של אדוארד טרוניק, Still Face, הראה שכאשר אם מקפיאה את פניה למשך דקות ספורות, התינוק עובר במהירות ממאמץ להתחבר לחוסר אונים ולמצוקה. פנים חיות הן ויסות. פנים קפואות הן שבר. הארת פנים אינה מטאפורה. היא מנגנון ביולוגי של קשר.

מכאן קוד לזוגיות ולהורות: ילד שנראה. בן זוג שנראה. עובד שנראה. מערכת שלמה משתנה כשמישהו מרגיש שרואים אותו.

כלי יישומי: תרגיל המראה

עמדו מול המראה דקה אחת. לא כדי לבדוק איך אתם נראים. כדי לשאול: האם האדם שאני רואה כאן חי את החיים שלו, או רק עומד בדרישות? מה נעלם לי מהפנים השנה? סקרנות? שמחה? רכות? ומה אני רוצה להחזיר? ואז, בסעודת ליל ראש השנה, הרימו את המבט מהצלחת ותנו לכל אדם ליד השולחן שלוש שניות של פנים.

זיקוק: הפנימיות בסוף מופיעה בחוץ.

הקדמה

זהו הפרק של תשפ"ז. היום הראשון של ראש השנה חל בשבת, ואין תוקעים. מה הופך את החיסרון הזה לקוד?

השכבה ההלכתית: למה לא תוקעים

הגמרא בראש השנה כט ע"ב: "אמר רבה, הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים". חכמים עקרו מצוות עשה מן התורה בשב ואל תעשה בגלל חשש שיהודי אחד באלסקה יטלטל שופר. איך ייתכן שוויתרו על הסניגור? התשובה של "ברוך שאמר": השבת היא השופר שלנו.

השכבה המדרשית: השבת כסניגור וכבת זוג

פרקי דרבי אליעזר (פרק יט): אדם הראשון חטא ביום השישי, ומלאכי השרת קראו עליו "אדם ביקר בל ילין". "בא יום השבת ונעשה סניגור לאדם הראשון. אמר לפניו: ריבון העולמים, בששת ימי המעשה לא נהרג הרג בעולם, ובי אתה מתחיל? זו היא קדושתו וזו היא ברכתו. ובזכות יום השבת ניצל אדם מדינה של גיהנום". השבת הראשונה בהיסטוריה הייתה סניגור. בדיוק כמו השופר.

בראשית רבה (יא, ח): לכל יום בשבוע יש בן זוג, ראשון עם שני, שלישי עם רביעי. אמרה שבת: "לכולם יש בן זוג ולי אין". אמר לה הקב"ה: "כנסת ישראל היא בן זוגך". השבת היא בת הזוג שלנו. ובעל "ערוך לנר" על ראש השנה מסביר מכאן את הסוד: כשראש השנה חל בשבת, בת הזוג שלנו עולה לפני כיסא הכבוד כדי לסנגר. אבל סניגור מסנגר רק אם מכבדים אותו. וכאן האזהרה: "כשאין משמרים את בת זוגם כראוי, איך תעשה השבת סניגור? הלא תעשה קטיגור". ולכן, הוא כותב, ראש השנה שחל בשבת היה הן השנים הטובות ביותר (כניסה לארץ, הקמת המשכן) והן הקשות ביותר (שני החורבנות). שנה כזאת מגבירה. הכל תלוי במה שמביאים אליה.

השכבה הקבלית: שבת היא חסד

החתם סופר מביא שראש השנה הוא "יומא אריכתא", יום אחד ארוך של יומיים, ואין בו את שיעור ע"ב, 72, הגימטריה של "חסד" ושל מילוי שם הוי"ה ביודין. ולכן צריך שופר למתק את הדין. אבל כשראש השנה חל בשבת, מצטרף יום שלישי, ויש ע"ב, ו"אינו צריך שופר כי הוא בעצמו חיים של חסד". הוא מוסיף רמז: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו", ראשי תיבות "שבת חלב". דם הוא דין, חלב הוא חסד. מילה היא "כחל", ערבוב. שבת היא חלב טהור.

ה"יערות דבש" כותב שעד תקיעת השופר "אלפי אלפים פרסאות גחלי אש בוערות", ועם התקיעה "בא רוח ומפזר ויזלו מי חסד". ובזוהר (ח"ב קלה ע"ב), בקטע שאומרים בקבלת שבת: "כד עייל שבתא... וכל דינין מתעברין מינה, וכל שולטני רוגזין ומארי דדינא כולהו ערקין". בשבת אין דינים. אין צורך לערבב את השטן, כי הוא לא נמצא.

רבי משה שפירא: השבת נותנת את מה שהשופר נותן

השיעור מתכנס לנקודה אחת. חז"ל אומרים על "ויברך אלוקים את יום השביעי": "ברכו במאור פניו של אדם". בשבת "פנים חדשות באו לכאן", ולכן להלכה כל אדם בשבת הוא "פנים חדשות" בשבע ברכות, כי צורת האדם הזאת עדיין לא הייתה כאן. השבת היא "אחד משישים לעולם הבא", מתנה שנותנת לנו לטעום מציאות שאינה מכאן. וטעימת המציאות ההיא היא בדיוק ה"אור פנים" שהשופר נותן ליודעי תרועה.

והמשפט המסכם שלו: "אלו הם יודעי תרועה ואלו הם יודעי שבת. אלו וגם אלו באור פניך יהלכון... השאלה ששאלנו זה לא מה נעשה עם מצוות שופר בשבת, אלא מה נעשה עם מה שהשופר מזכה אותנו. הביאור הוא שהשבת עצמה יכולה לתת לנו את מה שנותן לנו השופר. תקיעת שופר נמשכת לפעמים חצי שעה. השבת נמשכת עשרים וארבע שעות לאורך כל יום הדין כולו".

השכבה הפילוסופית: ארמון בזמן

אברהם יהושע השל כתב ב"השבת" שהיהדות היא דת של זמן, לא של מקום. עמים בנו ארמונות בחלל. ישראל בנו "ארמון בזמן": השבת. אל תפספסו את החיבור למשל של "ברוך שאמר" שנפגוש בפרק ט: מי שבונה את ארמון המלך מקבל את כל החומרים בחינם. השבת היא הארמון שאנחנו בונים למלך בזמן. וכשראש השנה חל בשבת, ההמלכה מתרחשת בתוך הארמון עצמו.

הכוזרי (מאמר ג) מתאר את השבת כפרי השבוע, הזמן שבו האדם מתקן את מה שהתעייף במשך ששת הימים ומתחדש. וריה"ל מוסיף שהשבת היא זיכרון מעשה בראשית ויציאת מצרים: מי ברא ומי שחרר. שתי השאלות של ראש השנה בדיוק.

השכבה המדעית: המוח זקוק לשקט כדי לשמוע

חקר המוח גילה את "רשת ברירת המחדל" (Default Mode Network), מערכת שמופעלת דווקא כשאנחנו לא עסוקים במשימה. היא אחראית על עיבוד זהות, זיכרון אוטוביוגרפי, דמיון עתיד ותובנות. תובנות אמיתיות מגיעות לעיתים קרובות בהליכה, במקלחת, במנוחה, לא במאמץ. מחקרי שינה מראים שגיבוש הזיכרון (Consolidation) מתרחש בעיקר במנוחה. המוח לא לומד רק כשמזינים אותו. הוא לומד כשמפסיקים להזין אותו.

זה הקוד המדעי של השבת: לא כל שינוי דורש עוד פעולה. יש שינויים שדורשים הפסקה. בעולם שמלמד שכל בעיה נפתרת בעוד מאמץ, שבת מציגה טכנולוגיה הפוכה: אל תעשי יותר. עצרי. כי לפעמים איננו צריכים להוסיף מידע. אנחנו צריכים להפסיק את הרעש שמסתיר את המידע שכבר קיים בתוכנו.

השכבה הפסיכולוגית: קשב ללא מטרה

בגישת ACT מדברים על "נוכחות" כיכולת להיות עם החוויה בלי לנסות לשנות אותה. במיינדפולנס זה נקרא "קשב ללא שיפוט". השבת היא ההכשרה השבועית העתיקה ביותר לזה: עשרים וחמש שעות שבהן אין לאן לרוץ, אין מה לתקן, ומה שנשאר הוא הפנים של האנשים סביב השולחן. השנה, זהו הכלי שבו זוכים בדין.

כלי יישומי: השבת כשופר

הסופר של השנה הזאת הוא לא חצי שעה של תקיעות. הוא עשרים וחמש שעות. "ברוך שאמר" מציע קבלה אחת קטנה שיודעים לעמוד בה: שתי הלכות שבת בכל סעודת שבת. 52 שבתות כפול שלוש סעודות כפול שתיים. ומצדנו, קבלה של תודעה: בשבת הזאת, אל תשאלו "מה חסר לי". שאלו "מי נמצא כאן". תנו לכל אדם ליד השולחן את מה שרבי משה שפירא קרא לו "מאור פנים". וקחו בשבת דקה של שקט מוחלט לפני הקידוש. השקט הזה הוא התקיעה.

זיקוק: כשהקול שותק, מקשיבים למה שכבר בפנים.

הקדמה

"בראש השנה נפקדו שרה, רחל וחנה" (ראש השנה י ע"ב). ביום הראשון קוראים "וה' פקד את שרה", ובהפטרה את חנה. ביום השני, בהפטרה, את רחל.

השכבה היהודית

מהי פקידה? בחוברת "ברוך שאמר" נבחנים כמה פירושים: ספר "זאב יטרף" אומר שכולם נפקדים בדרך הטבע, אבל פקידתן הייתה למעלה מהטבע, ולכן נאמר שם הוי"ה ולא "אלוקים" שהוא בגימטריה "הטבע". ופירוש שלישי, שהרב אהב במיוחד: שלושתן נפקדו בזכות שהכניסו צרה לביתן. שרה את הגר, רחל את בלהה, חנה את פנינה. הפקידה באה דרך היכולת לפנות מקום למה שמאיים עליי.

והגמרא בברכות כט ע"א: תשע הברכות של מוסף ראש השנה תוקנו כנגד תשע האזכרות שאמרה חנה בתפילתה. תפילת ראש השנה כולה בנויה על השלד של תפילת אישה עקרה.

קוד העקרות

שלוש הנשים עומדות מול מציאות שאומרת: אין. אין ילד, אין תוצאה, אין תנועה. ובתוך המקום שנראה חסום, משהו חדש נולד. לכולנו יש תחומים "עקרים": עסק שלא גדל, זוגיות שלא הגיעה, קשר שלא נרפא, חלום שאין לו עדיין צורה. ראש השנה אומר: אל תבלבלי בין "עדיין לא נולד" לבין "לא יכול להיוולד". המסורת לא מבטיחה שכל רצון יתגשם, אבל היא מתנגדת לייאוש שהופך מצב זמני לזהות סופית.

השכבה הפסיכולוגית: תיאוריית ההתקשרות

ג'ון בולבי ומרי איינסוורת' הראו שמערכת ההתקשרות של האדם מופעלת בעיקר במצוקה. מי שלמד שכשהוא קורא, מישהו עונה, מפתח "בסיס בטוח" ומעז לצאת לחקור. "פקידה" במקרא היא בדיוק זה: קריאה שנענתה. חנה שמתפללת ונענית לא מקבלת רק ילד. היא מקבלת הוכחה שהעולם עונה. ומי שיש לו הוכחה כזאת, מעז לזרוע שוב.

כלי יישומי

איפה בחיים הפסקתי ליצור מפני שהפכתי את ה"עוד לא" ל"אף פעם לא"? כתבו תחום אחד. וכתבו לידו את הצעד הכי קטן שאפשר לעשות בו בשבוע הראשון של תשפ"ז.

זיקוק: "עדיין לא" אינו "אף פעם לא".

הקדמה

זה הפרק שמסביר את הפרדוקס הגדול: למה ביום שבו נקבע גורל השנה, אסור לבקש דבר לעצמנו.

השכבה היהודית: הנצי"ב וחנה

הנצי"ב מסביר את התפנית בסיפור חנה. כשאלקנה אומר לה "הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים", הוא מנחם אותה בתוך גבולות המציאות הקיימת, ובעצם אומר לה: התייאשתי מהתפילה. ואז חנה מבינה שאיש לא יתפלל במקומה. "ובכה תבכה". והיא נודרת: "ונתתה לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כל ימי חייו". הנצי"ב מדייק: אישה שמבקשת ילד לתענוג ולמשענת, אפשר לפייס אותה. חנה מבקשת ילד כדי לתת אותו. הבקשה נשארת אותה בקשה, אבל התכלית משתנה. מ"אני רוצה לקבל" ל"מה זה יאפשר לי לתת".

ובגמרא בברכות לא ע"ב, "זרע אנשים": איש בין אנשים, שקול כמשה ואהרן, שיהיה לא גבוה מדי ולא נמוך מדי, לא חכם מדי ולא טיפש. חנה באה עם רשימת דרישות. אמרו לה: ככה מבקשת אישה שאין לה ילדים? ענתה: לא בשבילי אני מבקשת. לשמו של הקב"ה, ועבורו אני רוצה את הטוב ביותר.

משל הארמון

"ברוך שאמר" מביא בשם הספר "מתנות חיים" משל: בעל חנות חומרי בניין שהפך לרשת ענקית מונה למושל. נער שהוא גידל בא להוקיר לו תודה ומבקש לבנות לו ארמון. המושל מסכים בתנאי אחד: את כל החומרים אתה לוקח מהחנות שלי, בחינם. ואז הנער מגיע לחנות, מעמיס בלוקים, מלט וצבע, ואיש לא בודק. הקבלנים מתלוננים: יש פה פרוטקציה. אחרי שנה מתברר: הוא בנה את הארמון של המושל. הכל היה בשביל המושל.

זהו ראש השנה. אנחנו ממליכים מלך, ומלך צריך ארמון, והעולם הזה הוא הארמון שלו. אדם שאומר "ריבונו של עולם, אני רוצה לבנות לך ארמון", הקב"ה עונה לו: "תבנה, כל החומרים שאתה צריך עליי". ולכן לא צריך בקשות פרטיות. פרנסה, בריאות, נחת: אלו חומרי הבניין. מי שמבקש על עצמו מוגבל לתקציב שלו. מי שבונה את הארמון מקבל צ'ק פתוח.

והמלבי"ם על "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי": דוד אינו שואל דברים רבים לפי התחדש הצרכים, כי בשאלה הזאת כלולות כל השאלות. אם תחסר לי פרנסה לא אוכל לשבת בבית ה', אם תחסר בריאות לא אוכל לשבת בבית ה'. הבקשה האחת מכילה את כולן.

משל השקדים

רבי שבתאי יודלביץ' סיפר על ירושלמי שקנה 25 קילו שקדים במבצע, ובבית גילה שהם ריקים. חזר לשוק לצעוק "רמאי". אמר לו המוכר: קילו שקדים עולה חמישים, חצי מזה קליפה, אז הקליפה שווה עשרים וחמש, ואני מכרתי לך קליפות בעשרה. פחות מחצי מחיר. הזוהר קורא לאלה שצועקים "הב הב" כלבים, כי הם רודפים אחרי הקליפות. הפרי הוא תורה ומצוות, משמעות וערך. הקליפה, הכסף והמעמד, ניתנת בחינם כדי להגן על הפרי. מי שמבקש פרי מקבל את הקליפה ממילא.

מודל יוסף

כשיוסף עומד מול פרעה בראש השנה, במקום להציג את הרזומה של פותר החלומות הוא אומר: "בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה". "ברוך שאמר": "אדם צריך לדעת שבראש השנה הוא בלעדי, אין לו כלום". וזה הצעד הראשון של הארמון: ביטול ה"אני" מול המערכת הגדולה. ודווקא הוא יצא מהבור למשנה למלך.

השכבה המדעית: תחושת תכלית ובריאות

מחקרי אורך על "תחושת תכלית" (Sense of Purpose), כמו ה Rush Memory and Aging Project בשיקגו ומחקריו של פטריק היל, מצאו שאנשים עם תחושת תכלית גבוהה חיים יותר, סובלים פחות ממחלות לב וירידה קוגניטיבית, ומתאוששים טוב יותר ממשברים, גם אחרי ניכוי גורמים אחרים. תכלית אינה רק רוחניות. היא פיזיולוגיה. מי שמבקש "בשביל מה" מפעיל במוח מערכות מוטיבציה ארוכות טווח שמייצבות את הגוף. חנה ידעה את זה לפני שלושת אלפים שנה.

כלי יישומי: קוד חנה

רוצה כסף? בשביל מה. רוצה הצלחה? בשביל מה. רוצה זוגיות? איזה אדם את רוצה להיות בתוכה. רוצה בריאות? מה תעשי עם האנרגיה. לפעמים לא צריך לוותר על הרצון. צריך להגביה אותו. כתבו את הבקשה הכי אישית שלכם לשנה, ואז כתבו מה היא תאפשר לכם לתת. וכשאתם ניגשים לתפילה, נסחו את הצרכים לא כמטרות אלא כ"הוצאות תפעוליות" של השליחות.

זיקוק: לבקש פרי, לקבל קליפה.

הקדמה

ביום השני קוראים "והאלוהים ניסה את אברהם". השופר הוא קרן האיל של העקדה. "תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (ראש השנה טז ע"א).

השכבה היהודית: השתיקה

הפסיקתא רבתי מביאה מה אמר אברהם לקב"ה בעקדה: "גלוי היה לפניך שהיה לי מה להשיבך. אתמול אמרת לי 'כי ביצחק יקרא לך זרע' ועכשיו אתה אומר לי לשחטו. וכאילם לא יפתח פיו. כשיהיו בניו של יצחק נידונים לפניך ביום זה ויש להם קטגורים, כשם שדממתי ולא השיבותיך, כך אתה לא תשמע להם". הזכות של העקדה אינה רק המסירות. היא השתיקה. אברהם היה יכול לטעון, ושתק. ובזכות זה הקב"ה "שותק" לקטגורים.

המשנה ברורה מביא בשם הראשונים שקרבן טעון ביקור ממום ארבעה ימים לפני הקרבתו, ולכן מתחילים סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה: "בראש השנה יעשה אדם עצמו כאילו מקריב את עצמו".

עקדה בחיים

עקדה אינה מחיקת הרצון. היא שאלת הבעלות על הרצון. האם יש משהו שאני כל כך רוצה עד שהוא נעשה האלוהים שלי? כסף, מעמד, אדם מסוים, שליטה, להיות צודקת, תדמית. הפסיקתא מוסיפה שכבה: לפעמים הכוח הגדול ביותר הוא לא לטעון. לא כל מחשבה צריכה להיאמר, לא כל ויכוח צריך להינצח.

הסטואה: מה בידי ומה לא

אפיקטטוס פותח את "האנכירידיון" בהבחנה שהיא יסוד כל הסטואה: יש דברים שבשליטתנו ויש שאינם. בשליטתנו: הדעה, הרצון, הבחירה. לא בשליטתנו: הגוף, הרכוש, המוניטין, מה אחרים עושים. סבל נובע מניסיון לשלוט במה שאינו בידינו. "יצירת מציאות" בשפת MindCOD אינה אשליה של שליטה מוחלטת. היא הפסקת הוויתור על החלק שבו ניתנה לנו בחירה: הכנה, הרגל, תגובה, גבול, דיבור, פרשנות, התמדה, בקשת עזרה.

כלי יישומי: כלי העקדה

כתבו דבר שאתם מאוד רוצים השנה. שאלו: האם אני רוצה אותו, או שהוא מחזיק אותי? האם אוכל להישאר אני גם אם הדרך אליו תשתנה? האם אני מוכנה לא להשיג אותו במחיר של ערך עמוק יותר? ועוד תרגיל, מהפסיקתא: בחרו ויכוח אחד שאתם רגילים לנצח בו, ובפעם הבאה, שתקו. שימו לב מה קורה בגוף כשאתם לא עונים.

זיקוק: שחרור העבדות לחלום, לא ויתור עליו.

הקדמה

למה הפטרת היום הראשון היא חנה ופנינה, והפטרת היום השני היא רחל? "ברוך שאמר" מגלה כאן את אחד היסודות של הדין.

השכבה היהודית

הגמרא בבבא בתרא טז ע"א: "פנינה לשם שמים נתכוונה". היא הכעיסה את חנה כדי שתבכה ותתפלל ויוולד שמואל. ובכל זאת, הפסיקתא רבתי מספרת שכל פעם שחנה ילדה, פנינה קברה שניים, עד שפנינה באה לבקש מחנה סליחה. הגר"א מפרש את "כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעוק יצעק אלי" על פנינה וחנה: אפילו כשהעינוי נועד כדי שתצעק לה', "בבין אדם לחברו אין מושג של עבירה לשם שמים".

ומול זה רחל: הפתיחה לאיכה רבה מספרת שכשנחרב הבית, לא אברהם, לא יצחק, לא משה הצליחו לעורר רחמים. עד שקפצה רחל ואמרה: מסרתי לאחותי את הסימנים ונכנסתי תחת המיטה כדי שלא תתבייש. "ואתה מלך חי וקיים, רחמן, מפני מה קינאת לעבודת כוכבים שאין בה ממש". "מיד נתגלגלו רחמיו: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומם".

שתי הפטרות, זו אחר זו: מה עונשו של הפוגע בחברו, ומה שכרו של מי שמוותר על הכל כדי לא לבייש. "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם". אי אפשר להמליך את המלך בפירוד. רק באחדות.

השכבה הפסיכולוגית: Impact מול Intent

בטיפול זוגי אחד ההבדלים המרכזיים הוא בין כוונה להשפעה. "אבל התכוונתי לטוב" אינו תיקון. אפשר לרצות לעזור ולהכאיב, לומר אמת ולהשפיל, לדאוג ולשלוט. הגר"א אומר בדיוק את זה: הכוונה שלך שייכת לך. הפגיעה שייכת לו.

כלי יישומי: כלי התיקון

במקום "לא התכוונתי", נסו: "אני מבינה שהתוצאה הייתה פוגעת. אני רוצה להבין מה קרה ולתקן". ולפני יום כיפור, אדם אחד שאתם מרגישים שנפגע מכם, גם אם התכוונתם לטוב. ועוד: מודל רחל. שברו קוד קנאה אחד. ותרו על משקע בין אישי אחד השנה, לא כי הצדק לא אתכם, אלא כי המלוכה לא חלה בפירוד.

זיקוק: הכוונה שלי, הפגיעה שלו.

הקדמה

ראש השנה נקרא יום הדין, והמילה מעוררת פחד. אבל דין הוא גם בירור. בדיקה. האם המערכת פועלת בהתאם לייעודה?

השכבה היהודית: הסימנים

"ברוך שאמר" מביא את השל"ה הקדוש על סימני ראש השנה: "אין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה". הגזר לא גוזר גזירות. הרימון לא מביא זכויות. "העיקר הוא ההתעוררות והתפילה". הסימנים הם משוב, לא קסם.

ויקרא רבה (כט, ג): "בשעה שהקב"ה יושב ועולה על כיסא דין, בדין הוא עולה. ובשעה שישראל נוטלין את שופריהן ותוקעין, עומד מכיסא הדין ויושב בכיסא רחמים". והשנה, כפי שראינו, השבת עושה זאת בלי שופר.

השכבה המדעית והפסיכולוגית

כשרופא מסתכל על בדיקות דם הוא אינו "כועס" על הכולסטרול. הוא מודד. כשתוכנה מחזירה שגיאה זו לא נקמה, זו אינפורמציה. כשה GPS אומר "מחשב מסלול מחדש" הוא לא מעליב אותנו. ב CBT זה נקרא הפרדה בין עובדה לפרשנות: האירוע (ציון נמוך) לעומת המחשבה האוטומטית ("אני טיפשה"). דין הוא העובדה. הפחד הוא הפרשנות. ורחמים הם היכולת להתחיל מהעובדה בלי להיתקע בפרשנות.

MindCOD

דין ללא רחמים נעשה אכזריות. רחמים ללא דין נעשים הכחשה. שינוי דורש את שניהם. דין אומר: הנה האמת. רחמים אומרים: ואפשר להתחיל מכאן.

כלי יישומי

בסעודת ליל ראש השנה, לפני כל סימן, שאלו את עצמכם שאלה אחת שהסימן מעורר. תפוח בדבש: איפה השנה הייתי מרירה ולא הייתי חייבת? רימון: איזו זכות קטנה אני יכולה להוסיף בכל שבוע? ראש: איפה אני חיה בזנב, מגיבה במקום להוביל?

זיקוק: דין הוא משוב, לא איום.

הקדמה

שינוי אינו קליק. הוא תהליך. ראש השנה פותח עשרה ימים, ובקבלה הם ימים של "נסירה".

השכבה הקבלית

בשער הכוונות מתואר שאדם וחוה נבראו "אחור באחור", דבוקים, ללא בחירה. ה"נסירה" של עשרת ימי תשובה מפרידה, מעניקה למלכות עצמאות, ורק אז אפשר "פנים בפנים". חשוב לא לתרגם את הקבלה לפסיכולוגיה כאילו הן זהות. אבל כמטאפורה לחיים היא אדירה: יש מערכות שבהן יש חיבור בלי בחירה. הרגל, תלות, הזדהות. הנסירה היא האפשרות של הפרדה: מי אני, מי האחר, מה שלי, מה אני באמת בוחרת. ורק אחרי שיש שניים, יש מפגש. בזוגיות: אהבה בלי גבולות הופכת להתמזגות, גבולות בלי אהבה הופכים לניתוק. "פנים בפנים" דורש שני אנשים שיש להם פנים.

הרמב"ם והרב קוק

הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה) קובע שהבחירה החופשית מוחלטת, ובפרק ז שבעל תשובה "כאילו אדם אחר". הרב קוק ב"אורות התשובה" מרחיב: התשובה אינה אירוע אישי בלבד. היא תנועה של הבריאה כולה לשוב לשורשה, "ולעולם היא חיה ופועלת". תשובה משורש שו"ב: לא להרגיש רע, אלא לשוב. אל הערך, אל הכיוון, אל הבית. אשמה שאומרת "אני אדם רע" משתקת. אחריות שאומרת "עשיתי דבר שאינו תואם את מי שאני רוצה להיות" מניעה.

השכבה המדעית: נוירופלסטיות ואפיגנטיקה, בזהירות

המוח משתנה לאורך החיים. "תאים שיורים יחד מתחברים יחד" (הב). אבל שינוי דורש חזרתיות: מסלול עצבי חדש מתחזק בכל פעם שהולכים בו ונחלש כשלא. לכן תובנה אחת לא מספיקה. עשרה ימים הם המינימום. ואפיגנטיקה: מחקריו של מייקל מיני על עכברושים הראו שטיפול אימהי משנה את ביטוי הגנים של הצאצאים. זה לא אומר שמחשבה חיובית משנה כל גן כרצוננו. זה אומר שביולוגיה אינה תסריט קשיח. יש נתונים שקיבלנו ויש מרחב פעולה. חירות אינה התחלה מאפס. חירות היא מה שעושים עם נקודת הפתיחה.

מפת התהליך

ראש השנה מגדיר כיוון. עשרת הימים מטמיעים. יום הכיפורים מנקה. סוכות בונה סביבה חדשה. שמחת תורה מחבר את המערכת מחדש לתנועה. "לדוד ה' אורי וישעי": "אורי" בראש השנה, "ישעי" ביום הכיפורים, "כי יצפנני בסוכה" בסוכות (מדרש שוחר טוב).

כלי יישומי

בחרו הרגל אחד קטן, של דקה, שיבטא את הזהות החדשה. עשו אותו כל יום מהיום עד יום הכיפורים. לא כדי להשיג תוצאה. כדי שהמסלול ייסלל.

זיקוק: תובנה נסללת ברגליים.

ראש: לא "תחילה". ראש הוא הנהגה, כיוון, זהות. בארמית "ריש", גם "עיקר".

שנה: מלשון שינוי ומלשון שנייה, חזרה. השנה חוזרת, ומה שמשתנה הוא הראש שממנו היא חוזרת.

שופר: מלשון "לשפר". הרוקח מוסיף שהאיל אחז "בקרניו" ו"קרן" היא גם אור ("קרן אור") וגם כוח. ראשי תיבות: שטן ואין פגע רע. שופר בגימטריה 586, כמו "ירושלים" (586). הקול והעיר, שניהם קריאה לשוב הביתה.

תרועה: מלשון "רעוע", שבור, ומלשון "רֵעַ", חבר. הקול השבור הוא הקול שמחבר.

פנים: אותן אותיות של "פנימיות". והמילה היא רבים, כי לפנים תמיד שני צדדים, מה שרואים ומה שמאחוריו.

זיכרון: משורש זכ"ר, גם "זכר" במובן של השארת רושם. לזכור הוא להשאיר סימן שממשיך לפעול.

חיים: 68 בגימטריה, כמו "חס". ובמילוי אותיותיו 72, כמו "חסד" וכמו "ובכן" של תפילת ראש השנה. מן החיים הפשוטים אל חיי החסד.

מזל: מלשון "נוזל". שפע הוא זרימה בצינורות. לפני שקוראים למציאות "אין לי מזל", בודקים את הצינור: האם יודעים שאני קיימת, האם המסר ברור, האם אני מבריחה קרבה כשהיא מגיעה.

פקידה: זכירה שהופכת להתערבות. פקיד הוא מי שאחראי. להיפקד הוא לקבל אחריות מחדש.

תזמורת אחת הייתה מפורסמת במנצחת שלה. כשהיא הרימה את השרביט, כל נגן ידע בדיוק מתי להיכנס. הקצב, הדינמיקה, ההתחלה והסוף, הכל היה בקצה השרביט.

ערב אחד, לפני הקונצרט החשוב של השנה, השרביט נשבר. לא היה זמן להשיג אחר. הנגנים נבהלו. "איך נדע מתי להיכנס?"

המנצחת עלתה לבמה בלי כלום בידיים. היא הרימה את הפנים. והנגנים, שבמשך שנים הסתכלו על קצה המקל, נאלצו בפעם הראשונה להסתכל לה בעיניים. ולהסתכל זה על זה. ולהקשיב. הכינור הראשון שמע את הצ'לו. החליל שמע את הנשימה של האבוב.

הקונצרט של אותו ערב היה שונה מכל מה שניגנו קודם. לא כי ניגנו טוב יותר. כי ניגנו יחד.

בסוף שאל אותה נגן: "אז בשביל מה היה השרביט כל השנים?"

והיא ענתה: "השרביט לימד אתכם להקשיב. הערב בדקנו אם למדתם".

ראש השנה תשפ"ז הוא הערב הזה. השופר, השרביט של עם ישראל, שותק ביום הראשון. ומה שנשאר הוא פנים, שולחן, שבת, ואנשים שצריכים להקשיב זה לזה. "יודעי תרועה" הם אלה שלא צריכים את הקול כדי לזכור מה הוא אומר.

השלימו: השנה אני מפסיקה לתת ל________ לנהל אותי. אני בוחרת ש________ יהיה ערך עליון בהחלטות שלי.

אירוע אחד מתשפ"ו שאני מפסיקה לפרש כהוכחה שמשהו פגום בי: ________. המשמעות החדשה שאני בוחרת: ________.

אמונה אחת שהגיע הזמן להטיל בה ספק: ________. מה עוד יכול להיות נכון: ________.

שלושה דברים שאני רוצה השנה, וליד כל אחד פעולה אחת שרואים ביומן.

מה אני רוצה מאוד אבל מסרבת להיות עבד שלו: ________. ויכוח אחד שאני בוחרת לא לנצח: ________.

מה אני מבקשת לקבל: ________. מה אני רוצה לתת באמצעותו: ________.

איזו איכות אני רוצה שיראו על הפנים שלי בסוף תשפ"ז: ________. מי ליד השולחן צריך את הפנים שלי השבת: ________.

הקבלה הקטנה שלי לשבת השנה (אחת בלבד): ________.

אדם אחד שנפגע ממני השנה, גם אם התכוונתי לטוב: ________. משקע אחד שאני מוותרת עליו: ________.

דקה ראשונה: נשימה ושקט. דקות 2 עד 3: מה אני משאירה בתשפ"ו. דקות 4 עד 5: איזה אדם אני רוצה להיות בתשפ"ז. דקות 6 עד 7: שלושה תחומים בלבד. דקה 8: הגבול החדש שלי. דקה 9: ההרגל הקטן ביותר שיבטא את הזהות החדשה. דקה 10: משפט השנה. דוגמה: "אני לא רודפת השנה אחרי החיים שאני רוצה. אני בונה בכל יום את האדם שיודע לחיות אותם".

שבו. עצמו עיניים. נשמו ארבע שניות פנימה, שש שניות החוצה, כמו תקיעה ארוכה. דמיינו את הפנים שלכם כפי שהן היום. עכשיו דמיינו שמישהו שאוהב אתכם מסתכל עליכן. שימו לב מה משתנה בפנים כשמסתכלים עליהן באהבה. זו הארת פנים. קחו את התחושה הזאת אל השולחן והאירו אותה למישהו אחר.

תקיעה: נשיפה ארוכה אחת, שמונה שניות. שברים: שלוש נשיפות בינוניות. תרועה: תשע נשיפות קצרות. תקיעה: נשיפה ארוכה. חזרו שלוש פעמים. זהו תרגול ויסות של מערכת העצבים שאפשר לעשות בכל רגע של לחץ במשך השנה, והוא מעגן את תודעת ראש השנה בגוף.

פעם בשבוע, בשבת, שתי דקות של מבט בלי מילים ובלי טלפון. אחר כך משפט אחד כל אחד: "מה ראית".

לפני שאומרים "אין לי מזל", חמש שאלות: האם יודעים שאני קיימת? האם המסר ברור? האם יש הצעה? האם אני עושה מעקב? האם אנשים סומכים עליי?

• ראש השנה אינו התחלה של שנה. הוא מרכז ההנהגה שממנו השנה תיוולד. מי שמשנה ראש נוגע בשורש.
• ביום הזה כל אדם עובר לפני המלך ומקבל תפקיד. הדין הוא "מה עשית עם התפקיד", לא "כמה ביקשת".
• מלכויות שואלות מי מנהל. זיכרונות שואלות מי אני זוכרת שאני. שופרות שוברות את הוודאות של הדפוס הישן.
• הכתיבה הופכת רצון לצורה. כוונה בלי זמן ביומן היא משאלה.
• השופר מזכה בדין כי הוא מכניס ספק במציאות הישנה ומגלה "אור פנים" שאינו מכאן.
• הפנים הן נקודת החיבור של נשמה וגוף, והן מה שנידון. "חכמת אדם תאיר פניו".
• השנה השופר שותק ביום הראשון, והשבת היא הסניגור. השבת נותנת את מה שהשופר נותן: מאור פנים, מעין עולם הבא, וחסד במקום דין. אבל סניגור מסנגר רק אם מכבדים אותו.
• שרה, רחל וחנה מלמדות: "עדיין לא" אינו "אף פעם לא".
• חנה מלמדת להגביה רצון לשליחות. מי שבונה את הארמון מקבל את החומרים. מי שמבקש פרי מקבל קליפה.
• העקדה מלמדת בעלות על הרצון ואת כוח השתיקה.
• פנינה ורחל מלמדות שאין עבירה לשם שמים בין אדם לחברו, ושהמלוכה חלה רק באחדות.
• הדין הוא משוב, לא איום. הסימנים הם תזכורות, לא קסם.
• שינוי הוא תהליך של עשרה ימים לפחות. תובנה נסללת ברגליים.

השנה החדשה אינה דף ריק. אנחנו מגיעים אליה עם גוף, זיכרונות, הצלחות, שברים, הרגלים ופחדים.

אבל יש דבר אחד שאינו מוכרח להיות זהה: מי מנהל.

ראש השנה מזמין אותנו לא לחכות שהחיים ישתנו כדי שאנחנו נשתנה. הוא מזמין אותנו לשנות ראש. להחליף מלך. לערוך זיכרון. להטיל ספק בדפוס. לכתוב כוונה. לעקוד תלות. להחזיר פנים. ולשוב.

והשנה, כשהקול הגדול שותק, הוא מזמין אותנו לגלות שכל מה שהשופר אמר, כבר כתוב בפנים. בשבת. בשולחן. באנשים שמולנו.

מסר אחד לחיים: השנה אינה מתחילה במה שיקרה לנו. היא מתחילה במי שנהיה כשזה יקרה.

שאלה יומיומית: מי יושב היום על הכס שלי, ומה אני עושה ברגע הזה כדי שיהיה שם מי שבחרתי?

שורש התופעה לפני הבריאה: באור אין סוף שררה אחדות שאין בה מקום לשניים, ולכן אין בה בחירה, אין בה פנים, ואין בה מפגש. הצמצום שאיפשר: הצמצום פינה חלל, ובחלל נוצר גבול, ובגבול נוצרה אפשרות של "אחר", ולכן אפשרות של דין, של כתיבה ושל בחירה. הנסירה של עשרת הימים היא הד של הצמצום הראשון: הפרדה שנועדה לאפשר מפגש. מה מניע את הרצון האלוקי כאן: "להיטיב לנבראיו", וכדי שהטוב לא יהיה לחם חסד, נברא מנגנון שבו האדם שותף בכתיבת גורלו. ראש השנה הוא הרגע שבו הדף עדיין פתוח: לא הכל אפשרי, אבל בתוך הנתונים יש עדיין "אין", שטח לבן בראש הדף.

משפט DNA: לפני שהמציאות מקבלת צורה, יש רגע שבו הכיוון עדיין פתוח.

המנגנון הנשמתי: המלכת הבורא היא כיוון הפנים אל המקור. הפנים הן המקום שבו הנשמה נעשית גלויה, ומאור הפנים של שבת הוא חיבור של רבדים גבוהים יותר של הנשמה אל הגוף. המנגנון התודעתי: איזה סיפור וזהות מנהלים אותי, ומי יושב במועצת המלוכה הפנימית. המנגנון המוחי: המוח החוזה מעדכן את המודל שלו כשמכניסים ספק לוודאות הישנה, וזה בדיוק "לערבב את השטן". מסלולים חדשים נסללים בחזרתיות של עשרה ימים. המנגנון הביולוגי: הנשיפה הארוכה של התקיעה והמנוחה של השבת מעבירות את מערכת העצבים מהישרדות לוויסות. הגוף אינו אויב הנשמה. הוא המקום שבו הקוד פוגש מציאות.

משפט DNA: מה שלא יורד לגוף, לזמן ולהתנהגות נשאר רעיון.

חוק הראש: התחלה נכונה משנה את מסלול המערכת. איך מפעילים: לעבוד על השורש לפני שרודפים אחרי הפירות.

חוק המלכות: אם איני בוחרת מה ינהל אותי, האוטומט יבחר במקומי. איך מפעילים: מבחן הכס, פעם בשבוע.

חוק הזיכרון: מה שאני משחזרת שוב ושוב הופך לחלק מזהותי. איך מפעילים: לערוך את הסיפור, לא להכחיש את העבר.

חוק הכתיבה: כוונה מקבלת כוח כשהיא מקבלת צורה. איך מפעילים: זמן, מקום ופעולה לכל רצון.

חוק השופר: שינוי מתחיל כשהמציאות הישנה מפסיקה להיראות בלתי נמנעת. איך מפעילים: ספק אחד קטן בכל ודאות ישנה.

חוק הפנים: החיים הפנימיים מוצאים דרך להופיע בחוץ. איך מפעילים: לתת פנים, לקבל פנים.

חוק השבת: יש שינויים שדורשים הפסקה, לא עוד מאמץ. איך מפעילים: עשרים וחמש שעות בלי לתקן.

חוק הפקידה: "עדיין לא" אינו "אף פעם לא". איך מפעילים: לזרוע במקום העקר.

חוק הארמון: מי שמבקש על עצמו מוגבל לתקציב שלו, מי שבונה את הארמון מקבל את החומרים. איך מפעילים: לנסח צרכים כהוצאות של שליחות.

חוק האחדות: המלוכה חלה רק כשאין פירוד. איך מפעילים: תיקון אחד, ויתור אחד.

מה לימדה אותנו הפרשה על הבריאה: הבריאה אינה סטטית. היא חוזרת בכל ראש השנה לנקודת האפס שלה, ומהנקודה הזאת היא נכתבת מחדש. והשנה היא לימדה עוד משהו: הבריאה יודעת לדבר גם בשקט. כשכלי אחד נלקח, מתגלה שהמסר שלו כבר טבוע בכלי אחר.

מה זה אומר על האדם: האדם אינו יצור שנמצא בתוך הזמן בלבד. הוא יצור שמסוגל לתת לזמן כיוון. הוא אינו שולט בכל מה שיקרה, אבל הוא בוחר מה יקדש, מה יזכור, מה יכתוב, למי ייתן מלכות, לאיזה קול יקשיב, על מה יוותר, למה יחזור ומה יוליד.

הקוד הנשמתי שהתגלם: "יודעי תרועה" ו"יודעי שבת" הם אותם אנשים. אלה שיודעים שהקול הוא רק תזכורת למה שכבר כתוב בפנים.

מה זה פותח בתודעה: אפשרות לחיות מתוך הנהגה במקום מתוך תגובה, ולגלות שהשקט הגדול ביותר של השנה הוא לא חיסרון. הוא הפנים של המלך.

ראש השנה אינו היום שבו מחכים שיכתבו לנו מציאות חדשה. הוא היום שבו מתחילים להיות האדם שמסוגל לכתוב בתוכה דרך חדשה. והשנה, כשהשופר שותק, הוא היום שבו מגלים שהאדם הזה כבר יודע לשמוע.

Dr. Orit Zikri, PhD, מייסדת MindCOD, השיטה המחברת מדע, קבלה ותודעה.

להבין. להשפיע. לברוא מציאות.